בחיי! בתור אמא לילד אלרגי אני מרגישה שאין לי רגע של נחת. אני תמיד, אבל תמיד, מחוברת לטלפון. אני מרגישה שאני צריכה להיות זמינה בכל רגע נתון למקרה שבו הגננת של נדב תצטרך ליצור עמי קשר – החל מהתייעצות שגרתית לגבי מוצר מזון כזה או אחר, ועד למקרה שבו חלילה הוא מגלה סימנים של התקף אנפילקטי.

אנשים לא כל כך מבינים. אני מסתובבת עם הטלפון בכיס או ביד בכל מקום. הם בוודאי חושבים שאני אובססיבית לגבי הטלפון… 

הנה לדוגמא, השבוע התייצבתי בשגרירות ארצות הברית כדי להנפיק לקטנה שלי דרכון אמריקאי. יש איסור מוחלט על הכנסת מכשירים אלקטרונים לתוך השגרירות. תמיד ידעתי את זה אבל אף פעם לא הפריע לי להתנתק קצת מהעולם. פתאום, יומיים לפני התור, נכנסתי ללחץ שלא אוכל להיות זמינה עבור הגן של נדב. ניסיתי לקבל אישור מיוחד לשאת נייד, אבל ללא הצלחה.

לא ידעתי מה לעשות. למרות שמדובר רק בשעה או שעתיים לא יכולתי לדמיין שלא אהיה זמינה במידת הצורך (גם מיקי בעלי היה צריך לבוא איתי). ביקשתי מחמותי להיות זמינה, ועדכנתי את הגננת שהיא אשת הקשר עד ל״חזרתי לחיים״. הגננת הרגיעה והבטיחה שהכל יתנהל כרגיל ושהכל יהיה בסדר. אני סומכת עליה וזה גרם לי להרגיש טיפה יותר טוב. בסוף התור בשגרירות ארך לא יותר משעה והכל באמת היה בסדר.

כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הסטרס המתמיד של הורה לילד אלרגי. כל שיחה מהגן או מבית הספר מקפיצה לנו את הדופק, כל מסיבת יום הולדת או מפגש חברתי הופך לסיפור מורכב. אלה החיים שנכפו עלינו, וכבר השלמתי עם העובדה שהנייד הפך להיות חלק ממני.

אז איך אתם מתמודדים עם הסטרס? שתפו אותי!