בחיי! מזל שיש מזרק אפיפן.

השבוע חידשתי לנדב את המזרקים כי תוקפם עומד לפוג בעוד כחודש ימים. בזמן שעשיתי את זה יצא לי לחשוב על מספר המזרקים שאני צריכה ואיך נכון יהיה להתנהל איתם. כרגע יש בידי שישה מזרקים: שניים שנמצאים איתו כל הזמן, שניים שנמצאים בגן באופן קבוע, אחד ספייר בבית ואחד נוסף אצל סבא וסבתא (נדב נמצא שם לא מעט).

מאז שנדב קיבל את המזרק הוא הולך אתו לכל מקום, גם כשאנחנו יוצאים לזמן קצר לחצר הסמוכה למקום מגורינו, המזרקים עמנו. אם חס וחלילה יש לנדב תגובה אלרגית, אני לא רוצה להתחיל לחפש את המזרק. אני רוצה לדעת שהוא תמיד אתנו.

על אף שהאלרגיה נתגלתה אצל נדב כשהיה רק בן שבעה חודשים, הרופאים הסתפקו במתן פניסטיל ובהנחיה לחזור לביקורת אצל אלרולוג בגיל שנה. את המרשם למזרק האפיפן נדב קיבל רק לאחר שמלאו לו 12חודשים, ולאחר שמשקל גופו עלה על 10 ק"ג. למחרת היום הלכתי לרכוש את המזרקים בהתאם למרשם שקיבלתי. בבית המרקחת נותר רק מזרק אחד, אז לקחתי אותו והזמנתי שלושה נוספים. 

באותו היום היו לנו תוכניות עם המשפחה של בעלי. לא למותר לציין שבני המשפחה שלו לוקחים את האלרגיה של נדב מאוד ברצינות, וזה כמובן מקל עלינו עד מאוד. את היום בילינו בבריכה ציבורית (נדב נכנס לבריכה בפעם הראשונה בחייו) ואח״כ אכלנו יחד ארוחת  ערב שבת. נדב לא אכל משהו חדש. 

חזרנו הביתה והשכבנו את נדב לישון. בחלוף מספר דקות נדב התחיל לבכות ולאחר מכן לצרוח. נכנסתי לחדרו בבהלה, הרמתי אותו ומיד הבחנתי שמשהו לא כשורה. לחייו היו סמוקות, הוא נשם בכבדות ואפו דלף. לאחר שהתייעצתי עם בעלי החלטנו שנכון יהיה לסור לבית חולים, שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה ממקום מגורינו. נכנסנו לאוטו והיה נראה שהמצב מחמיר. לא ידעתי אם להזריק לו. לא ידעתי אם זו תגובה אלרגית! שעה חלפה מאז שאכל וזה לא היה נראה לי הגיוני. החזקתי את המזרק ביד אבל פחדתי להזריק. הגענו למיון בתוך 3 דקות. נכנסתי למיון ילדים כשנדב בידיי. הרופא התורן הורה לי להזריק לו באחת. אני מודה שעד לאותה העת לא הספקתי לקרוא את הוראות ההפעלה של המזרק, כך שלא ידעתי בדיוק כיצד עלי לתפעלו! האחות עזרה לי והזרקנו לו. המצב השתפר אבל נדב עדיין בכה והרבה, בכל זאת תינוק בן שנה ("חגגנו" את יום ההולדת כששהה במיון).

בינתיים הופיעו תסמינים נוספים של תגובה אלרגית, כמו פריחה עורית. לא הצלחנו להבין איך זה קרה וממה. למרבה המזל מצבו של נדב החל להתייצב ובחלוף מספר שעות, עם עלות השחר, שוחררנו לביתנו.

מבחינתי זה היה אירוע מכונן – זה שינה לי את כל הפרספקטיבה לגבי האלרגיה של נדב. למדתי שחשוב מאוד להתאמן בתפעול המזרק (יש מזרקי דמה), כי בזמן אמת זה הופך למורכב מאוד, אבל הלקח החשוב ביותר שלמדתי הוא: שכשיש ספק, אין ספק! ברגע שיש חשש לתגובה מוטב להזריק מאשר להימנע מהזרקה. ככל שאני מבינה ההזרקה לא מסבה נזק אך בהחלט יכולה להציל חיים.

עד היום אני לא יודעת בודאות מה גרם לתגובה של נדב. באותו הזמן ידעתי רק על האלרגיה לבוטנים, כך שיכול להיות שהוא הגיב לאגוזים. נדב אוהב מאוד לאכול חלה ביתית שסבתו אופה כך שקיים סיכוי שזו נאפתה עם שומשום שעלול להכיל בוטנים (בעקבות המקרה התוודעתי למספר מוצרי מזון שמעולם לא העלתי על דעתי שעלולים להכיל אלרגנים, כמו תבלינים). מאז אותו היום אנחנו מקפידים מאוד לבדוק כל מאכל וכל דבר שמתקרב לנדבוש. 

תגובה אלרגית היא מפחידה מאוד אבל למדתי שבמקרה כזה אני חייבת לשמור עד כמה שניתן על קור רוח. ההיסטריה שלי בטוח לא עזרה לנדב באותו הרגע. מאז, תרגלתי מאות פעמים הזרקה עם מזרק הדמה כדי שאם תהיה פעם הבאה, אהיה מוכנה. אני מודה למזלי הטוב שהתגובה לא היתה קטלנית ושיש בידי כלי יעיל באמצעותו אני יכולה להציל את בני האהוב.

האם אתם אי פעם השתמשתם במזרק? שתפו אותי בסיפור שלכם.